<h1>חדושי רבינו דוד בונפיל, תלמיד הרמב"ן — סנהדרין</h1>
<h2>דף ח.</h2>
[סנהדרין קי"ב ע"ב] ר"ש אומר (בהמתם) [בהמתה] ולא בהמת בכור ולא בהמת מעשר. אף הבכור והמעשר בכלל קדשי מזבח הם שהם שלל שמים, אלא דלקמן מפרשי לה דפליגי בבעלי מומין, וטעמא דר"ש דאעפ"י שהן ממון הדיוט הואיל והן נקראין על שם בכור ועל שם מעשר אינו בכלל שללה. ואיכא למאן דאמר דפליגי בתמימים דת"ק סבר שאחר שהוא נאכל במומו בלא פדייה אחרת לאו שלל שמים הוא, ור"ש סבר (דאם תאמר) [דאתא] (בהמתם) [בהמתה] למעט אפי' בכור ומעשר מפני שאינן בהמתם כשהן תמימים דכי קא זכו משלחן גבוה קא זכו אבל במה שאמר ר"ש שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר לא פירשו כלום. והוא דבר צריך תלמוד דהא שלל שמים דברי הכל הוא שאינו בכלל שללה, ותנא [קמא] קאמר לה בהדיא קדשי בדק הבית יפדו, לומר שהן נפדין כהלכתן ומותרין להדיוט כשאר קדשי בדק הבית. ואיכא למימר דכסף הקדש כדי נסבה אלא לכסף מעשר אצטריך ר"ש למימר שכך הוא כסף מעשר מתמעט משללה ככסף הקדש. ואתא למימר (ש)אף במקום שהוא ממון הדיוט כגון בירושלים שהוא נאכל [שם], וטעמו כטעם הבכור מפני שאינו נאכל בתורת ממונו אלא בתורת מעשר. ואף לשמואל דאמר דר"ש פליג בתמימים, מהאי טעמא הוא, שאינו נאכל בתורת ממונו אלא בתורת מעשר דמדינא בכלל ממונו הוה כיון שאינו צריך פדיון.
[סנהדרין קי"ב ע"ב] ואמאי ירעו עד שיסתאבו. דקס"ד דקדשי מזבח שלל שמים הם, וודאי אינם נאסרין. אלא שאמרו בהן שימותו מפני שאינן ראויין עוד להקרבה, ולא מיבעיא בחטאת ואשם שאינן קריבים אחר מיתת הבעלים, אלא אף עולה ושלמים (ש)אינן ראוין עוד להקרבה מפני שהן זבח רשעים תועבה. וגם אינן ראויין לפדייה משום שאין קדשי מזבח נפדין, והיינו דמקשינן דנעביד בהו [תקנתא ש]ירעו עד שיפול בהם מום ויפדו אותם ומהדמים נקנה קרבנות שלאחר שנפלו בהם מומים ראוים לפדייה, דקס"ד שלא יהא בדמים משום זבח רשעים עד שבא ר' יוחנן ואמר שאף בדמים יש משום זבח רשעים. וריש לקיש פליג בהא שאין בדמים משום זבח רשעים, וקדשי מזבח ימותו דתנן משום דאיסור עיר הנדחת קאמר דבקדשים שחייב באחריותן עסקינן או בקדשים קלים שהן ממונו, ודינן היה שישרפו אלא משום כבוד שמים לא עבדינן בהו שריפה, מידי דהוה אכתבי קודש דתנן בהו [קי"א ע"ב] יגנזו, וכן בתרומות אמרו ירקבו ומפרשינן (אף) בתרומה ביד כהן שהוא ממונו, [וו]דאי היה דינן שישרפו אלא שהוא מפני כבוד שמים. זה פי' הסוגיא על נכון. ואחר פי' זה תעמוד על מה שאמר בפ' נגמר הדין [מ"ז ע"א] והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו, שהענין שאמרו שם על כוונת הסוגיא שבכאן על דרך שפירשנו, שלפי המשמעות הראשון שהיו סוברין שאין איסור עיר הנדחת חל בקדשי מזבח והוא סברתו של ר' יוחנן כי היכי דתיקום כדברי הכל, לא אמרו שימותו אלא מפני שאינן ראוין להקרבה משום זבח רשעים כמו שאמרנו ואף כשהן עולה ושלמים הקריבין לאחר מיתת הבעלים ויש במשמע אעפ"י שהפרישו קודם שהדיחו. וע"י זה היה תולה הטעם משום דהואיל ונדחו ידחו מפני שהיה סובר שכבר נתכפר להם במיתתן. ודחו שם שנהרג מתוך רשעו לא הוה ליה כפרה ואין כאן דין נדחו אלא שעדיין הוא זבח רשעים. ובסוגיא זו הוסיפו להקשות עוד על הדמים והוא מחלוקת דריש לקיש ורבי יוחנן כמו שאמרנו.
<h2>דף ל:</h2>
[סנהדרין פ' ע"א] וולד הנוגחת אסור וכו'. לאו מטעם ירך אמו הוא אומר כן אלא שאף העובר עצמו סייעו וכו', וענין ירך אמו הוא כשנגחה ולבסוף עיברה ונגמר דינה כשהיא מעוברת שהעובר נאסר משום ירך וכו', וכך מפורש בסוגיא זו. ומעתה אין להכריע משמועתו של רבא שהלכה עובר ירך וכו' כמו שסברו רבים. ומה שעלתה שמועה כאן עובר ירך וכו' הוא לא לפסק אלא לפ' בו הברייתא ואינו רחוק להעמידה כר"א דאמר עובר וכו' ותהיה ההלכה כר"י דאמר עובר לאו ירך וכו' כמו שכתבנו באלו טריפות [חולין נ"ח ע"א]. ובתוס' אמרו דאפי' למ"ד דלאו ירך וכו' הכא מודה כשנגמר דינה גם על העובר נגמר, זהו לשונם. וכוונתם שהדיינין שאוסרין אותה בגמר דין, היא וכל שבתוכה הן אוסרי' [ו]אינו דומה לאיסור הבא מאליו על הבהמה שאין לו עסק בולד כגון טריפה. ואפשר [לומר] כן.
